אסטרטגיית CDN – כלומר, רשת שרתים מבוזרת – הפכה בעשור האחרון למרכיב תשתיתי שקוף אך קריטי כמעט בכל ארגון Digital-First. אבל ככל שגדלה התלות בתוכן עשיר, וידאו בסטרימינג ואפליקציות Web מורכבות, התברר שספק CDN יחיד כבר לא יכול להבטיח יציבות. לכן, מנהלי תשתיות, CTOs, ו-DevOps מבינים היום שהשאלה היא כבר לא "האם אנחנו צריכים CDN?", אלא "כיצד אנחנו מבטיחים שה-Edge שלנו לעולם לא יאכזב?".
ארגונים רבים עדיין משקיעים הון ב-High Availability בשירותים פנימיים: Microservices מבוזרים, בסיסי נתונים עם רפליקציות, תהליכי CI/CD גמישים ומערכות DR מתקדמות. יחד עם זאת, הם משאירים את החזית – המקום בו המשתמשים פוגשים את האפליקציה – תלויה בספק CDN יחיד. המשמעות היא נקודת כשל מרכזית (SPOF) שאינה בשליטת הארגון. זהו הפרדוקס של הספק הבודד: הספק שאחראי על שרידות כל המערכות שלכם הוא גם נקודת הכשל הבודדת.
כאן נכנס Multi-CDN ומשנה את כללי המשחק: במקום לסמוך על רשת אחת, הארגון מפזר את הסיכון על פני כמה רשתות הפצה גלובליות. כך הוא יכול לנהל ביניהן את התעבורה בצורה חכמה בשכבת Edge אחת עמידה, שבה תקלה בספק אחד אינה משפיעה על זמינות השירות. זהו מעבר חשוב מתפיסה של ספק לתפיסה של מארג Edge מבוזר.
איך Multi-CDN נראה בארכיטקטורה אמיתית?
לכתבה המלאה>>